על סקיאתוס שמענו ממזמן במהלך ביקורינו ביוון, משיחות שאנו נוהגים לנהל עם תושבי המקום, כאי האהוב על הצעירים המקומיים ועל תיירים בריטיים.

האי סקיאתוס הוא חלק משרשרת האיים הספורדיים, יחד עם סקופולוס ואלוניסוס (בשלושתם צולם הסרט מאמהמיה), הנמצאים בים האיגאי. איים יפהפיים עם חופים חוליים ודקלים – ממש תאילנד. סקיאתוס נשמע לנו בהחלט קוסם, אבל הדרך אליו, נראתה לנו מפרכת מידי עם ילדים קטנים; נחיתה באתונה או בסלוניקי ומעבורת של מספר שעות עד לאי. לכן כשראינו שיש טיסות ישירות, לא התבלבלנו לרגע ומייד הזמנו טיסה.

לאחר טיסה של שעתיים (עם חברת tus airways – חברה קפריסאית בבעלות ישראלית), נחתנו בשדה התעופה של סקיאתוס ומיד לקחנו מונית למלון דירות, שהזמנו מראש בעקבות המלצה חמה שמצאנו ב-trip advisor, מלון הממוקם ממש על חוף הים.

המלון נקרא achladies apartment  ובעלת הבית, פבלינה, היא יווניה שגדלה בארה״ב, אילינוי, וחזרה ליוון בעקבות האהבה. היא ובעלה בנו את המלון הממוקם על צלע הר, במו ידיהם לאורך השנים. קיבלנו דירה (פשוטה אך מרווחת, מצוחצחת ונעימה) בקומת הקרקע, כשכל מה שמבדיל בינינו לבין החוף המושלם, היה שביל של 50 מטר, פורח ומעוטר בבוגונביליות, כשלצידו גינה מטופחת עם פינות חמד ובהן צבים וארנבים לילדים.

היש מושלם מזה?

achladies apartment

השביל המוביל אל חוף הים

את ארוחות הבוקר אכלנו בטברנה המקומית הצמודה, יחד עם חבורת נשים בריטיות בנות כ-60 המגיעות לאי מידי שנה בלי הבעלים והילדים, שותות, צוחקות בלי הפסקה, משתזפות טופלס, מרכלות על הארי ומייגן, ובעיקר עושות חיים משוגעים. הן גם גילו לנו שגולדי הון וקורט ראסל נופשים ממש לידינו באותו מפרץ, אך לדאבוננו לא זכינו לראות אותם.

את המשך היום בילינו או על החוף המושלם, שהוא בעצם מעגן (achladies bay) ,כמו עוד הרבה מעגנים כאלה המעטרים את החלק הדרומי של האי, או בשיט של עשר דקות לעיר העתיקה ובשיטוט בסמטאות היפות, בין החנויות והטברנות. דרך נוספת לשיטוט באי, מלבד ״מוניות צפות״ היא באמצעות אוטובוס מס 10. מרכז האי הוא מיוער והררי ופזורים בו מנזרים יפים לחובבי הז׳אנר. בתוך יערות האורנים ניתן למצוא גם וילות ובתים להשכרה, למי שמעדיף שהות עם נופך ירוק יותר.

חוף הים בשקיעה

הילדים נהנו מלריב ביניהם כמובן, אבל גם מלבנות ארמונות בחול (הבאנו הרבה כפות ודליים), מהשיט בסירות, מלהאכיל את הארנבים והצבים בחסה ובעיקר מתחושת חופש שנובעת מהחיבור הישיר לטבע. בלי אינטרנט (לי היה קצת קשה עם זה – הסתבר לי שאני מכורה למדיה הדיגיטלית), בלי טלויזיה ובלי פארקי מים – וזה עבד כמו קסם. ואנחנו?

אנחנו נהננו משבירת השגרה, מהמשפחתיות והזוגיות, מהמארחים הנחמדים, מהאוירה הבינלאומית הלא שיפוטית, מהחוף היפהפה, מהבריזה הנעימה ומהאוכל המקומי. אגב, אחד הקינוחים המושלמים שאכלנו באי היתה עוגה מקומית העשויה מקליפות תפוזים מסוכרות ומייפל. שווה.

עוגת קליפות תפוזים ומייפל

כמאמנת וכמנחת הורים בגישת אדלר, תמיד שואלים אותי, איך אפשר להפוך את החופשה המשפחתית עם הילדים להרמונית ופסטורלית. אז אני מצטערת לאכזב אבל תשובתי היא פשוטה; אי אפשר.

ילדים, מריבות, צווחות, צרחות וצ׳אפחות (שלא לומר מכות בין אחים) הם חלק מהחבילה המשפחתית, בעיקר שלנו הישראלים. אני חושבת שככל שנתאים את הציפיות למציאות, יהיה לנו יותר קל. מה שעוד יכול להקל, היא ההבנה שמריבות בין אחים היא הדרך שבה הילדים מתאמנים ביחסים בקבוצת השווים. כלומר למריבות יש חשיבות ואין צורך לבטל אותן ואפילו לא לקוות שיעלמו.

יחד עם זאת, חשוב להורים שילדיהם יגדלו מגובשים עם תחושת סולדיריות אחאית.

אז מה עושים?

מבינים שמריבות אחים היא הדרך בה ילדים מתאמנים על מיומנויות חברתיות בקבוצת השווים. לכן בסך הכל זה דבר טוב וחיובי.

מתנהלים מולם כאילו הם צוות. זה מתבטא הן בדיבור (מדברים בלשון רבים) והן במעשים. הרעיון הוא שאינני רוצה לעודד תחרות או מאבק שעלול להפוך להיות מה שמאפיין את היחסים ביניהם בבגרותם.

כשמישהו מגיע להתלונן על אחיו, אני אישית פשוט אומרת ״אמא לא יכולה לשפוט בין הילדים שלה״. זה עובד.

אם כבר מתערבים, אז לחשוב ביחד על פתרונות יצירתיים ואף פעם לא לנקוט עמדה.

לעודד אותם כשהם משתפים פעולה אחד עם השני.

אטמי אזניים, משקפי שמש כהות ואם אפשר אז להוסיף איזה קוקטייל טוב מול שקיעה בסקיאתוס היפה.

ליבי רוזנטל מאמנת בשיטת אדלר

הכותבת: ליבי רוזנטל מאמנת אדלריאנית.  טל’: 050-5881731 פייסבוק.